גישור במשפחה

* בלוג המבוסס על גישורים שקרו, לי ולחברי בקבוצה, אך כדי לשמור על סודיות המגושרים הפרטים שונו,סיפורים מעורבבים ובתיאור הדמויות נוסף גם דימיון.

זה לא היה גישור משפחתי קלאסי, הם הגיעו לגישור הרבה מאוד אנשים, היינו צריכים להוסיף כיסאות לחדר שבדר״כ מרווח ולשבת בצפיפות מה. התובע הגיע עם אשתו ואחותה, אחיו ואשתו. הנתבעת הגיעה עם שלוש הגיסות שלה.

בדר״כ כשמדובר בסכומים שכאלה, לא גבוהים במיוחד ולא באמת ״משניי חיים״, הצדדים מגיעים להליך הגישור ללא מלווים ואם בוחרים שכן אז זה מלווה אחד לכל צד. סכום התביעה היה כאן אלפי שקלים בודדים. התובע תבע את אחותו על הלוואה שהוא נתן לה לפני כמה שנים והיא, לדבריו מסרבת להחזיר ומתייחסת לזה כאל מתנה.

בגישור כל אחד מהצדדים בוחר את מי להביא, בתנאי שהצד השני מסכים לנוכחות. בגישור המשפחתי הזה הם ידעו שכל אחד מהם מגיע מגובה בבני המשפחה. הם נכנסו לחדר, אח ואחות לא הסכימו לשבת קרוב אחד לשני, שתי קבוצות במשפחה, ביקשו הפרדה באופן הישיבה. החדר שלנו כאמור די גדול אבל הפרדה ממשית דרשה אולם הרצאות וגם היא לא מתיישבת עם עקרונות הגישור. סרבנו להפרדה והם בלית ברירה התרצו אך ישבו גב אל גב. מכיון שהליך הגישור אינו חובה וידענו שהם מגיעים מרצונם החופשי היה מקום לאופטימיות אבל ידענו גם שאין זה מעיד על המשך ההליך של הגישור.

בשלב הראשון של הגישור כשכל אחד אומר את דבריו בתורו הם פשוט לא הצליחו להסתובב אחד אל השנייה. בזכות העובדה שאנחנו מגשרים בזוג יכולתי להתבונן על המקשיב/ה בזמן שהשני דיבר/ה. שניהם הקשיבו בכעס רב, עשו פרצופים לחבורה שהביאו עימם.

בשלב השני היו כבר צעקות אבל שמתי לב שדוקא לא הם אלה שצעקו אלא המלווים. אנחנו לא נלחצים מצעקות בגישור אבל בדר״כ מבקשים לכבד את ההליך בדיבור מנומס, הפעם נתנו לצעקות להשתחרר. בין הצעקות הבנו שמדובר בכלל במשפחה מגובשת שאמנם האח והאחות לא מדברים ביניהם אבל כולם ממשיכים לחגוג ביחד את החגים, הילדים שלהם בקשר טוב ופעם בשנה בשבועות הם שומרים על המסורת ונוסעים לבלות ביחד במלון מסויים באילת.

כשעברנו לשיחות הנפרדות, שם אנחנו מזהים את האינטרסים של כל אחד מהם, הבנתי שהתובע והנתבעת כלל לא נמצאים במצוקה כלכלית אלא נהפוך הוא, שניהם ממעמד בינוני גבוה, שניהם משתכרים יפה. תוך כדי שיחה הבנו גם שהאח היה זה שתמיד דאג למשפחה, דאג גם לאחותו כשהתגרשה מבעלה, דאג להורים כשהם התאשפזו בבית החולים, הוא היה האח שנשא על כתפיו את הדאגה לכל המשפחה המורחבת. הבנו שהוא בעצם נושא עימו עלבון שאחותו שוכחת את כל זה ומנצלת את טוב ליבו.

בשיחה עם האחות הבנו שכשהיא התגרשה מבעלה היא הגיעה למצב זמני שבו לא היה לה מזומנים והבת לחצה על מימון ללימודי נהיגה. היא פנתה לאחיה והוא נתן לה את סכום הכסף הנדרש. לדבריה רק את הסכום למימון הלימודים ובכל רגע מאז הזכיר שהרשיון של האחיינית שלו הוא מתנה ממנו.

בשיחה הפרטית איתו הוא כאמור טען שהוא נתן לה סכום כפול , חצי הלוואה חצי מתנה. הבנו שהוא נעלב שמטילים ספק באמינותו ומערערים על מעמדו כ״כתפיים של המשפחה״ המורחבת. הבנו ממנה שהיא כועסת עליו שהוא מתרברב על עזרתו ולא משאיר את זה ביניהם, כדי שבתה לא תדע על המצוקה הכספית שהיתה לה באותם הימים.

התכנסנו שוב, מסגרנו מחדש את מה שקרה ביניהם ואז...

ואז קרה משהו שמעולם לא קרה לנו בגישור - התובע ביקש הפסקה וקרא לנתבעת, לאחותו, לחדר צדדי. הם ישבו כמה דקות לבד ואז קראו לנו המגשרות ודיווחו לנו על מה הם סיכמו ביניהם- היא לא תחזיר לו כלום, הוא יפסיק להגיד שהרישיון בזכותו ויגיד לכולם שהיא החזירה הכל. ניסחנו איתם את ההסכם אבל לפני שיצאנו הבנו רובד נוסף בסיפור -״אבל כל זה בתנאי אחד״ הוא אמר והיא הנהנה בהסכמה. ״כל זה בתנאי שאתן לא אומרות כלום על ההסכם. אנחנו הולכים להגיד שקיבלנו את ההצעה שלכן לפשרה״- היא הוסיפה והוא חייך חיוך גדול וחיבק את אחותו. אנחנו כמובן לא הצענו הצעת פשרה אבל קיבלנו את הסיכום ביניהם בשמחה.

יצאנו מהחדר הצדדי, שמענו ברקע קולות ״יצאת פרייאר ואיך ויתרת לו וגם שמענו אותם ממלמלים- ״מה לעשות, זה מה שהם הציעו.״

עד עכשיו אני לא יודעת מה היתה ״ההצעה שלנו״ אבל הבנתי שבמקרה הזה התפקיד שלנו חרג מתפקידנו הקלאסי כמגשרים אנחנו בעצם היינו הסולם שבעזרתו כל אחד מהם ירד מהעץ שלו. כשאנחנו נשאלים מהו הליך גישור, מה הן היתרונות בהליך הגישור ומה תפקידינו כמגשרים, התשובות לכך הן מגוונות. במקרה הזה היינו שם במקום הנכון כדי שהם יוכלו באמת להקשיב אחד לשני ולצאת ממעגל המרירות וגם כדי שהם יוכלו לספק תירוץ למשפחה המורחבת. כל עוד הם הקשיבו ובתוך תהליך קצר עברו מישיבת גב אל גב לחיבוק- דיינו